כתב-יד העתקת שניים ממכתבי הצמח צדק. תגלית.

כתב-יד 'ביכל חב"די' - העתקת שניים ממכתבי הצמח צדק. האחד מכתב כללי לאנ"ש בהאדיטש והשני למחותנו של הצמח צדק רבי שלמה פריידעש משקלאב. נדפס באגרות הצמח צדק: אגרת פ' ואגרת ט"ו.

במכתב הראשון לאנשי האדיטש כותב הצמח צדק על כך שאין להסתובב בבית הכנסת אנה ואנה בעת התפילה "והלא במחנם הט' מקום תחנות ארון האלקים כאאזמו"ר נ"ע, אשר כתב בכת"י פסוק מר מאד על המתהלכים...". המכתב חתום: "מנחם מנדל". במכתבו השני למחותנו רבי שלמה פריידעש נותן לו הצמח צדק עצות יקרות מפז כיצד להתגבר על דיכאונות וחרדות. המכתב אינו חתום.

אין בית מדרש ללא חידוש! ראוי לציין כי ב'אגרות הצמח צדק' מובאות שתי נוסחאות שונות למכתב (השני) שלפנינו, נוסחאות שונות לגמרי האחת מהשנייה. נוסח אחד כפי שמופיע לפנינו ללא חתימה, ונוסח נוסף עם חתימת "מחותנו". בהערה בשולי אגרות הנ"ל מציין העורך הרש"ב לוין, שהיו שטענו שמדובר בשני מכתבים שונים, והנוסח החתום נשלח אכן למחותנו של הצמח צדק, אך הנוסח הבלתי חתום (המוצע כאן למכירה) נשלח לחסיד אחר, 'הגביר מליעפלי', כמו שאכן מופיע באחת ההעתקות שהגיעו לספריית חב"ד (כת"י 3522) בה נרשמה הכותרת: "מכתב מאדמו"ר מ"מ זי"ע שכתב להגביר דליעפלי'" (הרש"ב לוין מפריך את הטענה הזו מהסיבה שיש מאפיינים זהים לשני הנוסחים וניכר ששניהם מכוונים לאותו המכתב). ואכן המכתב שלפנינו אכן מאמת את השערתו של הרש"ב לוין וסותר ומפריך את הטענה הנ"ל מעיקרה, מכיוון שבכותרת המכתב שלפנינו נכתב במפורש: "למחותנו הרב ש"פ זלה"ה".

העתקות הדא"ח [דברי אלוקים חיים - הכינוי החב"די לשיחות האדמו"רים] או בכינויים הנפוץ 'ביכלאך', היו הדרך הנפוצה בחסידות חב"ד לפרסם את שיחות האדמו"ר בין החסידים בכל קצוות הארץ. החל מתקופת האדמו"ר הזקן ועד לתקופת האדמו"ר הריי"ץ. מקור המילה 'ביכל' הוא בשפת האידיש, ופירושה - חוברת. כלומר כינוי לתכריך דרושי חסידות הכתובים בכתב-יד. בספריית אגודת חסידי חב"ד שבניו-יורק, מצויים עשרות תכריכים בגוף כתב יד קודש, מאת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם, ובהם דרושים עמוקים בחסידות ('מאמרים' בעגה החב"דית). כמו כן מצויים כתבי יד של חסידים שהעתיקו בעצמם את המאמרים, על-מנת שיישמרו בידיהם ויוכלו להגות בהם. כאשר הרבי מליובאוויטש הגיע לאמריקה, הוא עשה מאמצים רבים להשיג את כתבי היד, על מנת להביאם לדפוס. במהלך שנות הנשיאות, חסידים רבים הביאו לרבי כתשורה את כתבי החסידות שהיו ברשותם, כגון הנשיא זלמן שז"ר, שלאביו שהיה מחסידי חב"ד היו קונטרסים רבים כאלו ברשותו.

תמלול האגרות:

אגרת פ'

לאנ"ש דעיר האדיץ.

היות ידידנו המוכ"ז המופלג נ"י סיפר איך שאין סדר נכון כל כך במחנם הט' נדון התפלה, בהאי גיסא מתפללים ובהאי גיסא זה משיח שיחה בטלה וגם מתהלכים אנה ואנה. והלא במחנם הט' מקום תחנות ארון האלקים כאאזמו"ר נ"ע, אשר כתב בכת"י פסוק מר מאד על המתהלכים וכו', אשר לא ניתן לכתוב ממש, וכמו כן על השח שיחה בטלה. ובס' חרדים כ' בשם האריז"ל והרמ"ק ז"ל שפסקו לאסור הדבור בבית הכנסת לגמרי רק בדברי תורה ויראת ה' וכו', יעו"ש פ"א מצוה י"ט שמנה זה במצוות עשה מפסוק ומקדשי תיראו, ואמר בתורת כהנים לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות שבכל מקום דעלייהו כתי' ואהי להם למקדש מעט וכו', וכל שכן בשעת התפלה.

והנה ואשמם בראשיכם כתיב, לכן על הגדולים שבמנין מוטל הדבר חובה של תורה לתקן תקנה קבועה בל תמוט ח"ו, שלא לילך אנה ואנה רק לעמוד במקום אחד מתחלת התפלה עד סופה, ושלא להשיח שום שיחה בטלה משיתחיל הש"ץ התפלה עד גמר קדיש בתרא ערבית ושחרית ומנחה, ושיתחילו כולם כאחד מלה במלה וכו' כמבואר בסוף אגה"ק ד"ה הוכח תוכיח כו'.

עוד זאת נדון חיזוק הלמוד במנין, להתחזק בזה בכל האפשר ממש, כי זהו יסוד ושרש הכל. גם בין מנחה למעריב להיות התחברות היום ולילה על ידי עסק התורה שהיא הנקראת שלום, כמארז"ל כל העוסק בתורה משים שלום וכו' המחבר ב' הפכים וכו'.

ועוד זאת נדון תיקון שיהיו מחממים המקוה בכל יום, כנהוג בכל עירות, בכדי שיוכלו לטבול, אשר זהו חובא לדינא לכמה גדולי הפוסקים, ולכו"ע הוא מדת חסידות הקרוב לדין והיא תקנה גדולה. ובזה יתעלו למעלה מעלה מנפש ועד בשר, כנפשם ונפש ידידם דורש שלומם מלב ונפש חפצה המזכירם וכו'

מנחם מענדל

אגרת טו

[תקפ"ט?]

על דבר מבוקשו נידון המורך לב כו', הגם על חנם ממש, לא מנעתי מלכתוב בזה אשר עם לבב. ודאי שיש לבקש מה' על שמחת הנפש, כמאמר שמח נפש עבדך, וכן והסר ממנו יגון ואנחה כו'. עם כל זה יש גם כן פחד שהאדם גורם לעצמו, והבחירה ורשות נתונה לו למנוע עצמו ממנו.

וראי' ברורה בזה הוא מאשר נצטווינו בלאו שלא לערוץ ולפחוד במלחמה כמ"ש אל ירך לבבכם. ומנאה הרמב"ם וסמ"ג בפ' שופטים בתרי"ג מצות. ולכאורה זה פלאי, ומה יעשה אם מכל מקום לבו הומה עליו ומפחד בראותו דמי מלחמה. וידוע שכל המצות אינן אלא בדבר שיש לאדם בחירה על זה לעשותו או למנוע מלעשות כמ"ש בשמונה פרקים להרמב"ם פ"ב.

אך הענין דיש לכל אדם ג' לבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה, והם עיקר בהנהגת האדם, ובהם הבחירה ורשות נתונה לחשוב ולדבר ולעשות כרצונו במוחו. ואף אם מפחד בלבו, יוכל לסלק המחשבה דיבור ומעשה, והעיקר שלא לחשוב ולדבר מזה כלל אלא לצד ההיפוך כנ"ל, כמ"ש בלקוטי אמרים פי"ד. ועל זה נצטוינו אל ירך כו', כלומר לא תחשובו בענין הפחד. וכן פסק הרמב"ם פ"[ז] מהל' מלכים וכל המבהיל עצמו ומחשב מחשבות כו' עובר בלא תעשה. ומיד שלא יחשוב בזה כלל ממילא יתבטל גם הפחד שבלב. ועכ"פ מיד יהי' הפחד כאלו הוא ישן ואינו נרגש בגוף, ובמשך ימים אחדים יתבטל לגמרי, עד שלא יפול במוחו כלל אפילו דרך מחשבה זרה, וזהו אל ירך לבבכם.

והטעם לזה שעל ידי סילוק המחשבה יתבטל הפחד, הוא לפי שכל המדות קיומן מהדעת, שהוא הנק' מפתחא דכליל שית, והתלבשות הדעת במדות הוא על ידי אמצעות המחשבה, ולכן על ידי סילוק המחשבה הרי זה ממילא היסח הדעת מהמדה, ואז אין המדה מתעוררת והי' כלא הי'. וגדולה מזו אמרו לענין ביאות אסורות, שארז"ל אין אונס באיש, שאפילו כשמדבקין אותו לערוה אמרו דלא שייך בזה אונס, שאלמלי לא הי' נותן דעתו עליה לא הי' מתעורר כו', אע"פ שהוא דבר מיחוש וחייב סקילה על זה (כמ"ש הרמב"ם פ"א מהא"ב). וכן משמע בגמרא, שביכולת האדם להתפחד או לא להתפחד (עי' ברכות ד"ס ע"א).

אך עיקר היסח הדעת והמחשבה הוא על ידי שישמור מחשבתו להלבישה בענינים אחרים17, דהיינו אפילו בענינים דהאי עלמא הנצרכים ומשמחים, ובתורת ה' המשמחים לב דבר יום ביום, בקביעות עתים לתורה, ובפרט עם עוד אחד (הן בנגלה כמו באו"ח הלכות ברכות השחר וקריאת שמע ותפלה וכה"ג, ובפנימיות התורה בכתבים וכה"ג).

וגם עוד זאת שלא לדבר בעניני דמרה שחורה ח"ו, רק אדרבה להראות בעצמו תמיד תנועות משמחות, כאלו הוא מלא שמחה בלבו, אעפ"י שאין בלבו כן בשעת מעשה, וסופו להיות כן. והטעם בזה הוא כי לפי המעשים והפעולות אשר האדם עושה נקבע אחר כך בלבבו, וכמ"ש הרמב"ם (ספ"א מהל' דעות) וז"ל יעשה וישנה וישלש במעשיו שעשה על פי הדעת כו' ויוקבעו המדות בנפשו עכ"ל. וכ"כ באריכות בפרק ד' מן ח' פרקים אשר לו (שנדפסו בש"ס בכרך מס' שבועות), והפרק הנ"ל הוא מענין הרפואות חולי הנפש. וכ"כ בס' החינוך בפמ"ו ובמקומות רבים מספריהם. ועם היות שדבריהם אינם צריכים חיזוק וראי', אך אעפ"כ יש לזה ראי' על פי הקבלה גם כן, כמ"ש בפרדס (שער [י] שער הגוונים פ"א) עי' שם בפנים. ויש לזה סמך בזהר גם כן.

הכלל העולה שישמור מחשבה דיבור ומעשה שלו שלא להרהר בעניני דאגה ומורך לב, אדרבה לדבר ולעשות כנ"ל, ואז יוקבעו כן המדות בנפשו. וככה יערה ה' רוח ממרום בשמחה ובטוב לבב. וכן שמעתי מאאזמו"ר ז"ל, שכך הי' הרב המגיד נ"ע אומר על פסוק כמראה אדם עליו מלמעלה שכפי המדה שהאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה. ולכן מנע אותי מלשורר ניגון שיש בו מרה שחורה בתפלת ערבית, והמתין לי עד שסיימתי את תפלתי, ואחר כך אמר לי בשם הרב המגיד ז"ל.

והנה ראוי למעל' ללמוד את עצמו מכל מרה שחורה, שיש לאדם לסלק הפחד מלבו אף במקום שיש ממה ליפחד כמ"ש, וכל שכן בנידון דמעל' שב"ה אין לו ממה ליפחד כלל וכלל, בין בבריאות הגוף ובין בממונו כו'. בשגם שחוט של חסד משוך עליו בקיץ העבר, והרי ידוע מארז"ל כל מי שמטיבין לו לא במהרה כו'. אלא שהמה רק פתוי היצר, וצריך להשליך זה כמו מחשבה זרה ורעה ממש, וכמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם כו', דלאו דלא תתורו אחרי לבבכם להסיח דעתו ממחשבה רעה בענין העוונות כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' ע"א דין ג), וכמו כן ממש יש להרחיק מזה.

אך אם תרצה לקיים מצות הדאגה, תן לה מקומה הראוי לה, והוא מארז"ל אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו כו', וענין דאגה זו והתירוץ עליה ידוע מזאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני כו'.

מפרט: [ב] עמ', כ-21*14 ס"מ. כתיבה ברורה ורהוטה.

מצב; טוב. קרעים קלים בשוליים, חלקם מחוזקים בנייר דבק, ללא חיסרון בטקסט. לא כרוך.